בזמן מערכת הבחירות ניסיתי לשכנע את כל מי שאני מכיר שזה רעיון ממש גרוע להצביע למפלגה שבראשה עומד גורו מלוקק שמטיף לאנשים "לצאת מאזור הנוחות" שלהם.
אני מודה שמסע הצלב הפרטי שלי נגד המועמד לא נבע מאיזושהי ראיית הנולד, אלא סתם כי אני שונא את הקלישאה המגוחכת הזאת ששטפה את העולם בעשורים האחרונים, ולא יכולתי לשאת את המחשבה שבראש המדינה יעמוד מישהו שבנה אימפריה מפראיירים שלא מסוגלים לקבל את מה שהטבע נתן להם, ומשוכנעים שציפורים אמורות לשחות בים ודגים צריכים לעוף בשמיים.
לצערי לא הצלחתי לשנות את דעתו של אף אחד. שוב ושוב שמעתי מאנשים את הפזמון הקבוע: המדינה תקועה, אי אפשר יותר להמשיך בדרכים המוכרות והרעות ולצפות שהפעם זה יהיה אחרת, חייבים לצאת באופן קולקטיבי מאזור הנוחות שלנו ולזרוק את עצמנו לתהום, ואז נגלה בתוכנו יכולות מדהימות שלא ידענו שיש לנו, ונפרוץ למעלה במכה אחת, השמיים הם הגבול, העולם פתוח לרווחה ורק צורת המחשבה שלנו תוקעת אותנו, וכו' וכו'.
כמובן שהמפלגה של הגורו — שכולם בה נראו כמו דוגמנים ניצולי פוטושופ מתמונות אילוסטרציה גנריות, כולל איזון מחושב היטב בצבעי העור ובמוצאים האתניים — ניצחה בגדול, וגל של אופוריה שטף את הארץ ללילה אחד.
אבל למחרת בבוקר כבר התחלנו לגלות שהגורו לא רואה באזור הנוחות סתם דימוי פסיכולוגי רדוד, ועכשיו, בעזרת כוח הכפייה של המדינה, הקלישאה הפופולרית תקבל גם משמעות לגמרי מילולית.
אין ספק שגל הטיהורים שהמנהיג החדש התחיל מיד אחרי כניסתו לתפקיד היה מאוד לא נוח מבחינת כל אותם אנשים שהמשטרה החשאית גררה ממיטותיהם בשעות הקטנות. גם מחנות המעצר ההמוניים היו רחוקים מלעמוד בסטנדרטים של מלון חמישה כוכבים. וזאת היתה רק ההתחלה.
הגורו קיים את הבטחת הבחירות שלו, ולא השאיר בארץ פינה אחת נעימה ומוכרת. הצד החיובי היחיד היה שאף אחד לא התלונן; כולם שתקו וקיבלו את המצב, ומה שסתם להם את הפה לא היה רק אימת ידן הארוכה של הרשויות, אלא בעיקר הידיעה שכן, לזה הם הצביעו, זה מה שהם רצו, ועכשיו צריך — כמו שאמר הגורו באחד מהמשפטים הקבועים שלו — פשוט לסבול באהבה את כאבי הגדילה ולהתגאות ביכולת שלנו להתפתח בתנאים קשים, שרק מתוכם צומחים גיבורים אמיתיים.
השאר תגובה