העינוי הכי גדול בגיהנום — שהוא גם הדבר שהופך את המקום הזה לגיהנום, להבדיל מסתם עוד אתר שגרתי להכאבה המונית — הוא כלל הברזל שאוסר על הבעה גלויה כלשהי של סבל.
לכלל הזה, באופן חריג ביחס לאבסורד הגמור ששולט בכל שאר המציאות שם, דווקא יש הסבר הגיוני: הרי בגיהנום תמיד אפשר למצוא מישהו במצב גרוע יותר משלך, והקריטריונים שגרמו להבדל הזה ביניכם לא ידועים ואולי בכלל לא קיימים. לכן כל טענה מצדך היא בהכרח מוגזמת, ואפילו מוטעית, בהתחשב במה שהיה יכול ליפול בחלקך בנסיבות אחרות. ויותר מזה, כשאתה מתלונן על מצבך אתה פוגע ברגשותיהם של כל המסכנים יותר ממך, שהיו שמחים להתחלף איתך ולחטוף מידיך את הצרות שלך כאילו הן אוצר יקר ערך. בקיצור, להגיד שאתה סובל בגיהנום זה גם לא נכון וגם לא יפה.
התוצאה היא שבגיהנום, בניגוד לתדמית המקובלת, כולם מחייכים כל הזמן. ובמקום צרחות ובכי, מהדהדים שם בעיקר נאומי ההודיה הכפייתיים שמשמיעות הנפשות המוכות על כל הטוב שנפל בחלקן.
הכלל נאכף בעיקר באמצעות לחץ חברתי, אבל לפעמים הלחץ הפנימי חזק יותר, ומשהו מהרגשות השליליים משתחרר החוצה. במקרים כאלה נדרשת התערבות מצד הצוות.
זה קורה בצורה עדינה, כשאתה אומר משהו לא במקום, או כשהבעות בעייתיות מופיעות לך על הפנים, או כשצורת הדיבור שלך מתחילה להתרחק מהטון הרצוי. ברגע כזה מישהו מתקרב אליך מאחורה, נוגע לך בעדינות בכתף, ולוחש לך באוזן משהו כמו:
אתה באמת חושב שיש לך זכות להרגיש רע? תסתכל על כל המסכנים שמסביבך ותסתכל עליך. הם היו שמחים להיות במקומך. ואם תמשיך ככה…
ככה זה בדרך כלל נגמר, ברמיזה, ואין צורך לסיים את המשפט. כולם יודעים שלא מדובר בהשוואה תיאורטית; יש באמת אינסוף אנשים שמקנאים בך עכשיו, והעונש על סטייה מהדרך הוא להפוך לאחד מהם — כלומר לספוג הרעה משמעותית בתנאים, שאחריה, במבט לאחור, מה שיש לך בהווה ייראה כמו משאת נפש.
והתזכורת הזאת, רגע לפני שיהיה מאוחר מדי, מספיקה כדי להחזיר לך את החיוך לפנים ולהפוך את הבכי שלך לצחוק מתגלגל.
השאר תגובה