יחסים מרחוק

בין יתר הסידורים הבירוקרטיים שנאלצתי לעשות לפני שנולדתי היה גם ביקור נימוסים שגרתי אצל המוות, כדי להתנצל בפניו על ההפרעה הבלתי נסלחת שעומדים לגרום לו החיים שלי — פרץ פעילות קצר שיקטע בגסות את האינסוף הריקני ויפריד אותו לנצח לשני חלקים מוגבלים בגודלם, במקום האחד המושלם שהוא יכול וצריך היה להיות אם לא הייתי נדחף באמצע.

המוות ישב מרושל על כורסת המנהלים שלו והסתכל עליי בהבעה משועממת בזמן שהקראתי לו את הנאום הסטנדרטי, שבו הבעתי את צערי על פרידתנו המתקרבת והבטחתי לחזור אליו בעתיד ולחדש את סיפור האהבה שלנו בדיוק מהמקום שבו הוא ייעצר.

כשגמרתי לנאום, המוות צחק ומחא כפיים.

השתחוויתי במבוכה, כי חשבתי שהתגובה נועדה אליי; אבל אז נפתחה דלת קטנה בקיר ואל האולם נכנסה מפלצת נמוכה, מכוסה בראשים חלקים וחסרי פנים, שהחליקה לקראתי על הרצפה והשאירה מאחוריה שובל שמנוני ומבריק.

המוות אמר לה להציג את עצמה, והיא אמרה — לא ברור מאיפה, כי כל הראשים המשיכו לשתוק — שקוראים לה "הקבוצה", אבל אני עוד אשמע עליה בהרבה מאוד שמות אחרים, ושלא אכפת לה איך אקרא לה כל עוד אישמע לה כשהיא תקרא לי.

זאת המחליפה שלי, אמר המוות, עוזרת נאמנה שמייצגת אותי במקום האיום הזה, החיים, שאליו אסור לי להיכנס. הטלתי עליה להפוך את החיים למיניאטורה כמעט מדויקת, עד כמה שאפשר, של המוות; ההתקשרות איתה וולונטרית כמובן, אבל מומלצת בחום. היא תחזיר את הקיום הקצר שלך לגודלו הטבעי — מהמורה קלה ובלתי מורגשת ביחסים בינינו — ותאפשר לנו להתעלם מהתקלה הזאת כאילו לא קרה כלום. כאילו לא עזבת אותי אף פעם, כאילו לא התגעגעתי אליך ודאגתי לך מדי רגע ורגע. בכל שאלה ובעיה שתהיה לך — היא הכתובת. אתה תהיה בידיים טובות, ואני אוכל לישון בשקט בלילה בידיעה שכל מה שקורה לך שם לא שונה בהרבה מכל מה שאמור היה לא לקרות לך כאן.