אי אפשר לכפות על החיים (שלך ובכלל) להיות משמעותיים כשהם לא מעוניינים בזה. אבל יש משהו שאתה תמיד יכול לעשות: להפוך לאויב מושבע של חוסר משמעות. כשתוכיח את יכולתך להכות בכל דבר סתמי וריקני שייקרה בדרכך, דברים כאלה יתחילו להיזהר ממך וללכת בדרכים עוקפות — ואלה שלא ייזהרו, ייתקלו בך ויובסו. מה שיישאר אז מהחיים לא יהיה בהכרח מלא במשמעות, אבל הוא יהיה נקי מהיעדרה, ולכן פנוי לכל דבר חדש ואמיתי שיכול לצמוח ממך.
השטן לעולם לא מכריח. הוא לא מאמין בכפייה.
הוא רק מזמין, מקווה, מחכה.
ההזמנה מודפסת על נייר יקר. השטן מצפה לראותך.
כולם יהיו שם, ומה איתך?
השטן לא פועל לבדו. יש לו שותף אחד שבלעדיו כל זה לא היה יכול לקרות.
השותף הגורלי הזה מתבונן בך מתוך הראי בזמן שאתה מתכונן למסיבה.
הדרישה האוטומטית לאמינות ועקביות בסיפור בדיוני היא שריד לדרישה זהה מהחיים עצמם, שעליה ויתרנו מזמן. כך שאם סיפור כלשהו מצליח לעמוד בה, האנשים שבתוכו יהיו בקלות אנושיים יותר מאלה שמתבוננים בהם מבחוץ. הפער הזה ילך ויתרחב עד שהקוראים השטוחים כבר לא ירגישו שום קרבה לגיבורים האמיתיים מדי; ואז, כדי להישאר אמין בעיני הקהל, הסיפור ייאלץ לעשות את מה שעשתה לפניו המציאות החברתית: לנטוש את דבקותו באנושיות ולהפוך לקריקטורה.
הבעת השעמום על פניו של מגלה הארצות לא השתנתה מהרגע שהגיע אלינו ועד רגע עזיבתו.
ולפני שהוא עלה שוב לספינה שלו שעמדה להרים עוגן, ניגשתי אליו ואמרתי: זו בוודאי הרגשה לא נעימה, להגיע הנה מהצד השני של העולם רק כדי להתאכזב ככה בסוף.
זו היתה הפעם הראשונה שראיתי אותו מחייך. להתאכזב? הוא שאל. מה פתאום. הרי בדיוק בשביל זה יצאתי לדרך: כדי להוכיח, לעצמי ולאחרים, שבעצם אין שום דבר יוצא דופן בשום מקום, ואין בכלל צורך לנסוע רחוק; מתחת לפני השטח מה שיש שם הוא תמיד מה שיש כאן. ועכשיו אני יוצא שוב לדרך לשם, אל מקומות שעדיין לא ראיתי, כדי להמשיך ולבסס את ההוכחה.
הסיבה האמיתית שאנחנו רוצים משהו היא לא שהוא כזה נהדר, אלא פשוט כי הוא נעדר. כמו בכלכלה כך גם בכל תחום אחר, ערך הוא תחושה שנובעת ממחסור: ככל שיש פחות ממשהו כך הוא נתפס כחשוב ורצוי יותר (ולהפך). את הכוח המוחלט מפעיל עלינו מה שאין לנו בכלל, ורק מהסיבה שהוא איננו; וככל שההיעדרות מוחשית ומתמשכת יותר כך הכוח הזה צובר עוצמה והופך את הדבר החסר למיתוס שלם, שהמאמין בו מוכן להקריב הכל למענו — בלי להבין שהתוצאה היחידה של השגת הדבר תהיה קריסתו של המיתוס שנבנה סביבו, קריסה טראומטית שעלולה לקבור תחתיה גם את המאמין עצמו.
האמת היא שהמשיח כבר הגיע מזמן, ובעצם תמיד היה כאן, אבל בחר לשמור את העניין לעצמו. הוא הולך בינינו, נושא בתוכו את הגאולה השלמה שהפכה את חייו (בעיקר הפנימיים, אמנם) לגן עדן עלי אדמות, ומסתכל ברחמים כנים על כל האנשים שמסביב. הוא יודע שאי אפשר לעשות כלום למען אלה שרוצים עולם אחר ונעלה, והופכים את העולם הזה למדרגה בזויה שעליה הם דורכים כדי לגבוה. המשיח רואה אותם מחפשים ומחפשים ולא מוצאים, ולפעמים רוצה בכל זאת להגיד להם איזו מילה שאולי תשנה את חייהם מקצה לקצה. איזה מין משיח אתה, הוא שואל את עצמו, אם לא יודעים עליך? ותמיד מגיע בסוף לאותה תשובה: כל המציל נפש אחת כאילו הציל עולם ומלואו.
בין יתר הסידורים הבירוקרטיים שנאלצתי לעשות לפני שנולדתי היה גם ביקור נימוסים שגרתי אצל המוות, כדי להתנצל בפניו על ההפרעה הבלתי נסלחת שעומדים לגרום לו החיים שלי — פרץ פעילות קצר שיקטע בגסות את האינסוף הריקני ויפריד אותו לנצח לשני חלקים מוגבלים בגודלם, במקום האחד המושלם שהוא יכול וצריך היה להיות אם לא הייתי נדחף באמצע.
המשך…יש ציפורים שלא מפסיקות לעוף כמעט אף פעם, ואפילו ישנות תוך כדי תנועה באוויר; ומי שחי בימינו ורוצה למצוא שלווה, ייאלץ ללמוד איכשהו לחקות אותן.
העינוי הכי גדול בגיהנום — שהוא גם הדבר שהופך את המקום הזה לגיהנום, להבדיל מסתם עוד אתר שגרתי להכאבה המונית — הוא כלל הברזל שאוסר על הבעה גלויה כלשהי של סבל.
המשך…