בסופרמרקט השכונתי החליפו את הקופות הרושמות במכונות תשלום שהפכו את עבודת הקופאים לקלה בהרבה.
קלה כל כך, שבהמשך נפטרו גם מהקופאים עצמם, והמכונות התחילו לעבוד לבד תחת השגחה רצופה של מצלמות.
כעבור זמן קצר הגיע השלב האחרון, שבו גם הלקוחות נעשו מיותרים. הכל עובד מצוין בלעדיהם: מוצרים יוצאים מהמחסן וחוזרים אליו בסרט נע אינסופי, תוך כדי הזזת נתונים אוטומטית בין קטגוריות חשבונאיות שונות אי שם במרתפי התאגיד.
בחוץ, בינתיים, עומדים תמיד אנשים רעבים עם פרצופים דבוקים לחלון, אחרי שחיפשו לשווא את דלתות הכניסה שכבר מזמן בוטלו והוסרו מהחזית; ומשם הם צופים בכל העושר התיאורטי הזה רוקד בהנאה מופגנת קדימה ואחורה, יום ולילה, בינו לבין עצמו.
אבל מישהו בקהל התחיל להשמיע נבואת זעם חדשה: השלב הנוכחי הוא לא הסוף; בקרוב יגיע השלב האחרון האמיתי, אחרית הימים שבה אפילו המוצרים ייעלמו מהסופרמרקט, ואיתם גם המקום עצמו, וכל מה שיישאר יהיה הנתונים הכספיים המופשטים, אהובי נפשו היחידים של התאגיד, שיפרקו מעל גבם אחת ולתמיד את נטל המציאות הממשית. הנבואה הזאת מתקבלת כמובן בלעג הראוי לה. כולם מסכימים שדבר קיצוני כזה לעולם לא יוכל לקרות כאן, אצלנו בשכונה.
השאר תגובה