היו ימים שבהם אנשים נמכרו לעבדות, הוכנסו בכוח לספינות, ונשלחו אל מעבר לים כדי להפוך לרכושם הפרטי של זרים.
לשמחתנו הימים האפלים ההם עברו מהעולם, בזכות התפתחות הלוגיסטיקה.
בזמננו כבר אין צורך להטריח אף אחד לזוז ממקומו למטרה הזאת. העבדות עצמה היא זו שעולה על הסיפון, חוצה את האוקיינוס, יורדת אל החוף בשמלה חגיגית, והופכת את המקומיים לעבדים בסביבתם הטבעית ובשפת אמם.
מי שרוצה להיות עבד (וגם מי שלא) צריך רק לחכות למשלוח הזה שיגיע אליו במוקדם או במאוחר עד פתח הבית. זה נוח, זה יעיל, וזה חוסך את כאב הפרידה מכל מה שמוכר ואהוב.
ובניגוד לספינות העבדים הרעועות, שלפעמים טבעו בדרך לעולם החדש יחד עם הנוסעים האומללים שבתוכן, הספינה שבה שטה העבדות תמיד מגיעה ליעדה. אפשר לסמוך עליה. היא תגיע, או שאולי כבר הגיעה – לפעמים זה קורה בשקט, בלילה.
העבדים החדשים, שמתעוררים לכאורה באותו מקום שבו הם הלכו לישון כאנשים חופשיים, בדרך כלל לא יודעים שהם איבדו את חירותם. אבל העבדות יודעת הכל ולא שוכחת כלום, וזה מספיק.
השאר תגובה