חסרת תחליף

מנקודת מבטו של האזרח הקטן, היתרון המוחשי היחיד של תוכנית החירום הלאומית לחיסכון במים הוא שבזכותה יש הרבה הזדמנויות להכיר אנשים חדשים.

ככה גם אני הכרתי את חברה שלי — בתור לתחנת ההחתלה הממשלתית בגן מאיר. אני עמדתי במסלול המהיר לחיתולים חצי מלאים ומטה, היא היתה במסלול לטיפול נמרץ והחלפת בגדים.

זו היתה אהבה ממבט ראשון, למרות שעד היום לא ברור לי איך היא שמרה על קור רוח כדי לעשות לי עיניים תוך כדי הכאוס ההיגייני שהלך והתפשט לה מתחת לשמלה. אולי זה בעצם מה שהכי הרשים אותי בה; שהיא שומרת על סדר עדיפויות נכון וזוכרת, גם ברגעי משבר, שאהבה זה במקום הראשון.

אני כמובן יצאתי לפניה. חיכיתי לה ליד השער, ולא טרחתי להעמיד פנים שיש לי משהו מיוחד לעשות שם. היא יצאה אחרי רבע שעה, הפעם בחליפת ג'ינס צמודה סטנדרטית מתוצרת התעשייה הצבאית. עם החיתול החדש והריק, שבקושי בלט דרך הבגדים, היא נראתה אפילו יותר טוב מקודם.

היא חייכה אליי והתחלנו ללכת לאותו כיוון. לא היה לי על מה לדבר איתה, אז זרקתי איזה משפט תלונה שגרתי על אי הנוחות שכל התוכנית הזאת גורמת לנו כבר כמה שנים, ואמרתי בטון נוסטלגי: איזה כיף היה פעם, כשעוד היו אסלות ויכולנו פשוט ללכת לשירותים מתי שרצינו ולהוריד את המים וזהו, בלי כל המחתלות האגרסיביות האלה, ויועצות ההשתנה, ושעות הפעילות המתקצרות בלי התראה, והיטלי שריפת הפסולת האורגנית, וכו' וכו'.

היא עשתה פרצוף רציני מאוד, וישר ידעתי שהיא לא משלנו. היא אחת מהממלכתיים, אלה שבאמת מאמינים בכל זה, שבטוחים שכל חיתול מלא הוא עוד צעד קטן במסע הבלתי נגמר להצלת המולדת מפני שממת המדבר שאורבת תמיד ברקע ומחכה בסבלנות לרגע של חוסר תשומת לב מצדנו כדי לזנק ולבלוע בחתיכה אחת את כל מה שבנינו כאן.

ככה שהיה לי ברור שמערכת יחסים קלה ונעימה לא תהיה לנו. אבל החלטתי לזרום איתה, לא רק בגלל המראה החיצוני שלה, אלא בעיקר כי לממלכתיים יש גישה קלה למאכערים שיכולים לסדר הסרה פיראטית של החיתול לאיזה שעה שעתיים בלי להפעיל את האזעקה.

כן, זאת פחות או יותר הברירה שעומדת בפנינו היום: לנהל מערכת יחסים גופנית מרגשת עם מישהי שאתה לא סובל, או למצוא אחת שאתה באמת אוהב ואז לא לעשות איתה שום דבר מעבר לנשיקות וקיטורים סוערים על המצב.