אם במקרה תגיע ברגע הנכון, בדיוק כשהכוכבים מסתדרים, תוכל רק לקנא באיש הזה.
בסרט מצוי יש עשרים וארבעה פריימים בשנייה, ואם תראה רק את אחד מהם, לא בהכרח תדע מה קורה בשאר העשרים ושלושה.
בוודאי תרצה להתחלף איתו אז, ברגע הממוסגר והיפה ההוא. ואולי אפילו הוא עצמו יחשוב אז שהכל בסדר אצלו, ושהרגע מייצג בנאמנות את מה שקורה בחיים בכלל.
אבל לסיוטים יש מבנה. יש תפאורה ואביזרים ושחקנים שצריכים להתנתק, להתפרק, ולזוז ממקום למקום כדי לאפשר את זרימת העלילה. ורגעי המעבר האלה, הרגעים המתים שבהם הסיוט מאבד אנרגיה באופן מחושב ומתארגן מחדש לקראת המערכה הבאה, הם אלה שבהם מצולמות התמונות האסתטיות מדי. הם אלה שמתועדים ונשארים לתמיד, וממשיכים לרמות כל עובר אורח שלא מתעכב על הפרטים הקטנים.
אם תגיע ברגע הנכון ותעזוב מיד, גם אתה תיפול בפח. אבל אם תחכה באיזו פינה ותשקיף משם על אותו אדם, תוכל לראות את השינוי במו עיניך. תוכל לראות את הרגע המושלם דועך ויורד מגדולתו, ופתאום קורס בבת אחת.
ואפילו אז, חורבותיו של הרגע יהיו יפות כל כך לעומת החשכה הגדולה שתשתלט על הכל מסביבן, שלמרות מה שראית ומה שאתה יודע, עדיין תוכל בקלות לדמיין שאלה שאריות מעוררות השראה שנותרו מאימפריה עצומה של אושר שהשתרעה כאן מאופק לאופק, ולא ממנוחה קצרה של סיוט שבסך הכל יצא לשאוף קצת אוויר.
השאר תגובה