באחד היקומים המקבילים נמצאת דירה ממוצעת בגודלה, שבה מתקיים מפגש חברתי שאין לו התחלה ואין לו סוף.
המשתתפים נאלצים לנהל סמול טוק, להחמיא לבעלת הבית על הבישולים, להתווכח על פוליטיקה, להתלונן על החיים תוך כדי זהירות לא להגיד שום דבר משמעותי באמת —
וכל זה בלי תקווה כלשהי לסיום האירוע; הם יודעים שהשעון ימשיך להסתובב לנצח ושהדלת לחדר המדרגות היא בסך הכל אביזר תפאורה שלא ייפתח לעולם.
ואיפשהו נמצאת דירה אחרת, שגם ממנה אי אפשר לצאת, ובאחד החדרים בה עומד מסך גדול שעליו מופיע בשידור חי כל מה שמתרחש במפגש החברתי ההוא.
מי שנמצא כאן נכנס מדי פעם לחדר, נעמד מול המסך, צופה בסבלם של משתתפי המסיבה האומללים, ומתמלא ברגש תודה אקסטטי על כך שהוא, בניגוד אליהם ובלי סיבה נראית לעין, לא הוזמן לשם.
אף אחד לא יודע באיזו כתובת נמצאות הדירות האלה ואיך מגיעים אליהן, אבל כולם יודעים שהן קיימות. לדירה הראשונה נהוג לקרוא גיהנום, ולשנייה גן עדן.
השאר תגובה